אחח.. וולוס וולוס

אחח.. וולוס וולוס, ה'מכה' של אוהבי הדגים ופירות הים, ושל צורת האכילה האהובה של מזט ומשקה.אני מצרף רשמים מחוויותי בעצירה בפרבר של וולוס שבת'סאלי ביוון, בו אכלתי לשתיתי לשובע בדרכי להרים הירוקים של פיליון, וקצת רקע לאיך וולוס הגיע למעמדה כאלופת ה'ציפוראדיקו' - חמארות משקה הציפורו ויצורי הים הנלווים...תהנו!

צהרי היום, חם, תוסס, מבוך של בטון. השמש מצליפה בלי פחד על התריסים המוגפים ואני שותה את בקבוק המים העשירי להיום. 

כן.. נראה שהחום האורבאני, הסמיך, עקב אחרינו עקב בצד אגודל כל הדרך מאתונה לת'סאלי, הביאו נא את הבריזה.. רסס קל מהים, רוח צפון מערב שתפתיע אותנו במשב של הקלה גרידא. 

הגענו ליעד הביניים בדרך לפיליון – וולוס, ארץ הפלאות של המזטים והציפורו האהוב, עיר ששווה לסבול מעט את הערפיח שלה ולו רק כדי להריח עונג ענבים מזוקק וטאץ' של מין צדפה ביזארית מטוגנת בבלילה לרגע ורבע, בספק פרבר, ספק שכונת בקצה של העיר מצאנו את שחיפשנו – 'ציפוראדיקו' – בית מזטים וציפורו עליו שמענו שבחים רבים... 

הציפוראדיקו נראה מרחוק כמו בית קפה צנוע, ומקרוב גם מתגלה כלא רחוק ממה שהוא נראה... התיישבנו איפוא לשולחן עץ פשוט ועליו מפת נייר. עוד לא חלפו דקותיים וניגשה אלינו אשת בעל הבית עם כוסיות מבריקות, סלט ביצי דגים וגאברוס במרינדה עם השאלה 'אניס או בלי אניס?', ואחריה – 'זיקוק הבית או מותג?'. ככה זה בוולוס. הציפורו הוא חלק אינטגרלי ולא נתון לדיון בשולחן בדיוק כמו לחם, מים וצלחות.

 המזטים השונים מגיעים בין אם הזמנת או לא, מה שיש יש – כמו אורח לא קרוא שאיך שהוא לא מצליחים לסרב לו ובסוף משחקים איתו ששבש ושותים עמו קפה במרפסת גם אם אנחנו קצת עסוקים. יצורים שונים ומשונים מצאו את דרכם אל השולחן שלנו – חלקם נראו כמו סלעים מפוצחים ובתוכם קריסטלים, חלקם חלקלקים, חלקם קראנצ'ים, חלקם בכתום זוהר וחלקם באפור מאט. נשנשנו מהם בתאווה רבה וחמדנו כל מנה שחלפה על פנינו בדרך אל סועדים אחרים. הציפורו החלק והמרענן ירד בגרון בקלות מפליאה, שטף את הפה מהמליחות והסיר את כל ההתנגדויות – עם כל לגימה נעשו פחות ופחות חייזרים בחום ויותר ויותר חלק נטול קווי מתאר מהסצינה, יחד עם המשפחה הזללנית מימינינו או רב החובל הקשיש המחסל חסילונים לשמאלנו. בתום הארוחה, שבע, מעומעם קלות מהחום והאניס ישבתי על ספל קפה יווני וגלידת ווניל בגביע ננסי לשיחה עם בעל הבית, דימיטריס. שאלתי אותו איך הכל התחיל, ובסבלנות רבה התחיל לספר ולפטפט בכזו אריכות שהסיגריה שלו נשכחה והפכה למעין עמודון אפר על האצבע שלו, לא נשאפת, כמו איזו קטורת מוזרה.

אביו של דימיטריס היה מאותם הדייגים שאחראים לאותה תהילה קולינרית שוולוס זכתה בה – מדי יום הוא ועמיתיו היו חוזרים לנמל עם השלל העשיר מן הים האגאי – צדפות, תמנונים, צלופחים, חתולי ים, ברבוניות ושאר יצורים. 

מאחר ומקררים היו יקרים ונדירים באותם ימים ביוון, נוצרה מעין עסקת חליפין מוצלחת בין הדייגים לבעלי החנויות הפונות אל הים – הדייגים השתמשו בארגזי הקרח והמקררים של החנויות שיכלו להרשות כאלה, ובתמורה בעלי החנויות שהרוויחו מן הסחורה הגישו מטעמים מן הים לדייגים הרעבים בשובם לעת בוקר או שעת דמדומים. שימו לב, לא מדובר בדניס / לברק / סרדין פלוס צ'יפסלט. מדובר במנות 'הארדקור' של אנשים שהים הוא מכורתם וכור מחצבתם למשך ימים ארוכים רגילים אליהם – בצלים אפויים ביוד דיונונאים, צדפות דוקרניות וארסיות למחצה, שקיקי ביצי דג מטוגנים, ברקודה במרינדת אוזו ולימון, כבד בקלה בחומץ וצלפים, שומר ים פראי ועוד.

לאט לאט, סקרנים ואורחים לרגע החלו לפקוד את אותן חנויות שכונתיות – פיהם מרייר וארנקיהם תפוחים. וכך החנויות הקטנות הפכו לאט לאט לבתי מזטים מפורסמים ווולוס הרוויחה את מעמדה כעיר על המפה הקולינרית.אביו של דימיטריס הגיש מדי יום בזקנתו, משתש במסעות בים שלל מאכלים אהובים והביא איתו ציפורו נהדר מהרי פיליון השכנים. דימיטריס עצמו מצא בנתיים עבודה טובה בבנק, ובסוף יום עבודה היה מכרסם דג בשולחן הצופה אל הרחוב.

השנים חלפו בזק, האבא הזדקן, ולבן החלו לכאוב שרירי הנוסטלגיה – פחד התגנב ללבו שמא ביום שבו אביו יחלוף לעולם הבא המקום ימכר, יעלם, יהפוך לסופרמרקט או חנות הגרלות לוטו. דימיטריס עזב את עבודתו הבטוחה בבנק ותפס את מקום האב מאחורי הגזיה – ומאז המקום מתפקד במתכונת הזו בערך 20 שנה, ומאכיל מקומיים ותאוותנים מבחוץ כאחד. 

אצרף, אם כן, תמונות של התענוג, ואאחל לכולכם לפגוש בהזדמנות דימיטריס כזה, שפותח שולחן ברוחב לב ומנגיש את אוצרות הים גם לאלה שאינם בקיאים בתורת היצורים של פוסידון...

היצור החייזרי משמאל נקרא ביוונית 'פוסקס' (fouskes), מעדן עז ומלוח אך גם סופח קרינה רציני - הדייגים המנוסים מקפידים לשתות חצי כוס חומץ אחרי האכילה כדי לנטרל את העניין...

התענוג מימין הוא תוכנם של קיפודי ים. מעדן של ממש שאף פעם לא אוכל לסרב לו. הוגש באהבה על חשבון הבית עם טאץ' לימון וקריצה מבעל הבית - 'מאוד טוב לבריאות הגבר..'

תם ונשלם הקונדס... כך נראים פוסקס אחרי שתוכנם נאכל. לא בטוח שהייתי מזהה בקלות שמדובר באוכל ולא בסתם אבן אם הייתי צולל בים.

זללנכם הנאמן בחזית בית הציפורו והמזטים המדובר - דמיריס, בנאה יואניה בוולוס.
ניתן לראות דלתות זכוכית פשוטות, כיסאות עץ, ומדריך טיולים מבושם כהוגן.